מהו רוחני?

ובכן, יש כמה מיתוסים שאני רוצה להפריך לגביי המושג "רוחניות".

חוץ מהמחשבה שמדובר באנשי ונשות רסטות, שרוולים, עישון סמים, חיבוקים חסרי מודעות וחזרה נשנית על המילים: "אחי/אחותי" או "באהבה/יא מן".

*להוציא את אנשי הרוח שמתאפיינים גם באחד או כמה מן הרשימה שלעיל.

אז ככה: בעולם מטריאליסטי, הישגי ודי קשוח, אי אפשר שלא להתאפיין ולגעת גם במרכיבים שנוגעים לעולם הרוח. חשבו על: "מדעי הרוח" באקדמיה. קריאה חפוזה בויקיפדיה תגלה כמה נתונים מרתקים. למשל, שמדעים אלה התפתחו בעידן הנאורות, שבאנגלית קוראים להם : Humanities כלומר שמתעסקים באדם ובאנושיות ובגרמנית המונח הוא כפי שאנו קוראים לו (העתקנו מהם).

את הקשר למדע העתקתי כפי שמופיע בויקיפדיה:

מדעי הרוח מול עולם המדע והמחקר:

"כיום, נהוג לומר כי מדעי הרוח נבדלים מתחומי מדע אחרים שכן מדעי הרוח אינם מדע אמפירי העוסק בהוכחה ניסויית (אמפירית). מדעי הרוח מניחים כי העוסק בהם הוא אדם פעיל, שאינו מגלה חוקיות חיצונית לו, אלא משיג בהכרתו את עצם קיומו וקיום המציאות. ניתן לטעון כי מדעי הרוח מחייבים את העוסק בהם להיות הסובייקט והאובייקט שלהם."

מקסים! ועם זאת ולאחר שלמדתי על התפתחות המדע "המדויק" במאה ה-20 ובמיוחד אחרי עלייתו של הפוסטמודרניזם, התגלה שאי אפשר להפריד את החוקר מהמחקר. כלומר מידת הסובייקטיביות של החוקר/ת גלומה בממצאי המחקר ואפילו באופן אינהרנטי.

זו כשלעצמה רוחניות בעיניי, משום שהחוקר/ת במודע או שלו מביאים את רוחם לתוך המחקר. (קראו על הניסוי המחשבתי המפורסם: "החתול של שרדינגר" שהוכח באופן מתמטי ופיסיקלי כי מבט החוקר הוא האחראי להימצאות גל ו/או חלקיק בעת זמן ההתבוננות).

מעניין שחלק ממקצועות "מדעי הרוח" כוללים מלבד אמנות, פילוסופיה, תרבות, לימודים קלאסיים, ספרות וכדומה גם פסיכולוגיה, בלשנות, שפות, ארכיאולוגיה, היסטוריה ועוד.. מהי האבחנה בין התחומים האלה? אולי שחלקם אינטואיטיביים לכאורה, שנובעים מתוך כישרון ודרך הבעה שאינה מילולית, שקשורים לדרך הבעה אישית או השתייכות תרבותית וכו'.. ואילו חלקם האחר מחייב שינון, קריאה, בדיקה, העמקה וכו'.. אבל אבחנה זו היא מלאכותית.

בספרה המצוין של רותי דירקטור: "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם", עם עובד 1995, היא מסבירה אמנות מודרנית (זו שאנחנו לא מבינים מדוע היא נחשבת "אמנות") שמדובר ביצירות בתוך קונטקסט גיאוגרפי, תרבותי ועוד שלל מרכיבים שהשפיעו על האמן/ית. כלומר, הבעה "אינטואיטיבית", מופשטת, אקספרסיבית וכו' של אמנים, שנחשבת בגדר "אמנות", היא של אמנים שרכשו כישורים דידקטיים כמו ציור, פיסול, שירה, נגינה וכדומה ובשלב היצירה לקחו את החירות לבטא רעיון באופן מקורי (האסלה של מרסל דושאן למשל, ציוריו של פיקאסו בתקופות השונות, הפוינטליזם של פולוק וה"קווים" של מונדריאן..או סופרים יוצאי דופן שממש בראו שפה חדשה כמו עגנון, טוני מוריסון, אורלי קסטל בלום, סמי ברדוגו ועוד).

ואיך זה קשור למושג "רוחניות"? בכך שהחומר והרוח, כמו האובייקט והסובייקט משולבים אחד בשני, ש"להיות רוחני", לא סותר את "היות החומרי" או בשפה יותר ברורה: אפשר להיות גם הישגיים וגם מרוצים בחלקנו, גם ממוקדים וגם בוהים.

ה"רוחניקיות" שדבקה בהכללה לא מוצדקת במי שמודט/ת, מלמד יוגה, מדיטציה, נשימות וסדנאות מיינדפולנס וכדומה היא הכללה שחוטאת לאמת.

ומהי האמת? האמת היא שכדי להגיע לרמה רוחנית גבוהה, באמנות, בעבודה, בזוגיות, בהורות ובחיים בכלל, אין דרך אחרת אלא מתוך תרגול שעשוי להיות תובעני, משעמם, ריק, מלא, נחוץ, מיותר וכדומה.

וכמו כל אמן/ית שרוצה לייצר דבר אינטואיטיבי, יצירתי, מקורי ומעניין שגם ייחשבו כ"אמנות" נחוצים שיתקיימו גם האימון וגם האמונה.גם התרגול וגם ההשראה.

אז.. רוחניות היא אולי ההרפייה, השחרור, החלק המופשט, הבהייה, ההתרגשות, האהבה, האפשור, השלווה והחמלה, שאין דרך להגיע אליהם אלא בעבודה, חקירה, תרגול, אימון ופיתוח מיומנות.

לא או/או, אלא: גם וגם.

ואם גם אתםן רוצים להשיג Fame, אז כמו שאמרה לידיה מהתוכנית ההיא: “You want fame? Well, fame costs. And right here is where you start paying… in sweat.”

וגם פטנג'לי, שנחשב "אבי היוגה" אמר (בתרגום אורית סן גופטה): "אימון הוא המאמץ להתייצב בכך", "אימון מכה שורש אחרי שנעשה בהתמדה ולאורך זמן" …"הגבלת התנודות… על-ידי אימון ואי השתוקקות". ציטוטים אלה ועוד הם חלק מדרך התרגול שנועדה להביא את המתרגלים לעצמאות, שחרור ומצב הכרה מקבל, שלם ואפילו מואר.

אז שכחו משנטי בנטי, מדובר בעבודה. Having said that… בואו לסדנה, יום ריטריט או הרצאה!