כוחו של האימון בספר: "זן באמנות הקשת"

הספר מתאר חוויה אישית של מחברו בעולם הזן דרך לימוד אמנות הקשת.

נושאו העיקרי של הספר נסב סביב האימון, הקשיים הכרוכים בו והפירות הנובעים ממנו.

תיאור החוויה האישית של המחבר את לימוד טכניקת הירייה בקשת מפורט מאוד ודמה בעיני למסע חתחתים שכל קוץ ודרדר לא פסח על מחברו ולא נחסך גם מאתנו הקוראים. (הנימה הביקורתית בפירוש גלויה…)

בתוך כך, עקרונות פילוסופיית הזן נמסרו באופן ברור למדי, ובינם לבין עקרונות היוגה, דמיון רב.

 עיקרי העקרונות לביצוע המשימה כפי שעלו מהספר הם: נוכחות, בוננות, ריכוז, התמסרות, כוונה, אמונה, צמצום, התמדה, הכלה, הרפיה, נשימה והחשוב מכל: אימון. (עלי לציין כי בו בזמן, קיים דגש גם על עזיבת עקרונות אלה, דוגמת אי התכוונות).

התרשמתי מהכתוב כי קיימת האדרה ואף סוג של השתוקקות כלפי מצב ההרפיה והנוחות המאפיינים מצבי זן, כגון: "אמנות ללא אמנות", "עשייה ללא עשייה" וכדומה.

אותם תיאורים כאילו הדבר קורה מאליו, אינם אלא תוצר של אותו מסע חתחתים מפורט וטרחני. הקלות בה מבצע מורה הזן את הירייה בקשת אינה אלא תולדה של אימון רב שנים ומפרך. על כך שואלת אני את עצמי האם אותה רומנטיקה, העולה מתוך מצב "זני" נכסף, אינה אלא ביטוי מציאותי לקלישאה ש"אימון מביא תוצאות" או ביטוי גרוע מכך: "קשה באימונים קל בקרב"?

 יחד עם זאת, מעניין היה למצוא הקבלות בין "אימון התודעה" על-ידי ויתור על מושג ה"אני" ואי-היצמדות לבין תיאוריות פילוסופיות מערביות כגון זו של היידיגר. היידיגר, פילוסוף גרמני בן המאה ה-20, דיבר על מושג ה"ישות". זו, לטענתו נעדרה מעיני האדם המודרני, מאחר שהתכסתה בשכבות חיצוניות רבות של מדע, דת, חברה, פסיכולוגיה וכדומה. כך, במקום דיאלוג, מתאפשר לכל היותר פטפוט. לטענתו "גרעין האמת", או הישות הטבעית השוכנת בכולנו, היא זו שיש לשאוף אליה ומתוכה לפעול ועם זאת, טען שעל מנת להשתחרר מכבלי הקיום השונים יש לפעול ל"ביטול הישות".

 בתוך אלה, אני מוצאת עניין להתייחס לשני עיקרים העולים מן האימון האישי, ביוגה ובחיים:

גבולות התודעה והזמן. התודעה, ככלי המכיל מחשבות, רגשות, חושים ופעולות פיסיות היא כמו גשר המחבר את האדם עם סביבתו. (הסביבה יכולה להיות גם האדם עצמו). ככזו, רב גוניותה אינסופית והדרכים לפגשה גם הן אינסופיות. באימון האישי, אני פוגשת גוונים שונים של מצבי תודעה ואני שואלת עצמי לא פעם מהם הגבולות הקיימים במרחב זה. מאחר שכמותית, גם כאן מדובר באינסוף אפשרויות, עולה שאלת המידה: "כמה" יחד עם שאלת העיתוי: "מתי". הכוונה היא לשאלה מהו הזמן הנכון להרחיב או לצמצם, מתי הדגש הוא פנים, מתי חוץ, מהו הגבול הנכון למצות (מבחינת הזמן) אימון, מתי אימון מתנהל באופן "טבעי" בתוך מרחבי הזמן ומתי לחוץ או מאולץ ומתי הגוף מתייצב כמערכת מאורגנת ואחידה. לא פעם אני מוצאת כי ההבנה שהדברים מתקיימים בו זמנית ומזינים זה את זה מתנגשת עם המאמץ הנדרש להתייצב באימון (כך לפי פטנג'לי המכונה: "אבי היוגה") ובדומה לדגש בספר הנדון.

מנגד, ומתוך גישה דואלית, קיימת לצד המורכבות גם פשטות גדולה בתוך הדברים על-ידי התייחסות ממוקדת ונקודתית לכל אימון, בכל זמן נתון ובהתייחס למצב תודעתי או פיסי נתון בתוך אלה. כשזה קורה, יש הקלה ונעימות. באימון האישי שלי לעיתים אני מאמצת עולם דימויים מתחומים שונים כדי לבדוק את גבולות האני והזמן בהרחבה ובצמצום בתוכי ומחוצה לי. הדימוי הנעים לי ביותר הוא זה של גלי הים. (ולא בשעת סערה). התנועה האינסופית של הגלים נובעת מהים עצמו אבל גם ובעיקר מהירח, החזרתיות והזרימה מושפעות מגל בודד אבל גם מכולם יחד, לעיתים תנועה הפוכה של גלים יוצרת התאבכות ואז נוצר שוב גל.

 תנועה והתחדשות קיימות כל העת, באופן אינסופי.

 לסיכום, חשוב לטעמי למצוא גוון אישי בתוך האימון או לפחות דרך שהיא נעימה (ולאו דווקא קשה וסגפנית כמו בספר) לצלוח את אינסופיותם של הדברים מחד וגבולות האני מאידך (לרבות מגבלות הנשימה והגוף) וכן להתגבר על הקשיים הניצבים בדרך.

בכך, ועל דרך קבלת הדברים כפשוטם (גם הקשים שבהם) אני מוצאת את המקום של גוני התודעה במרחב ובזמן.

 השהייה והעזיבה הם מושאי אימון עבורי. נטישת האני או ביטול הישות נכונים לדעתי לטווח זמן מוגבל, לשם התרגיל.

כדי להצליח לחולל שינוי דרך אימון, אני מאמינה בתנועה והתחדשות, או אם תרצו ,ללכת ולחזור", כמו גלי הים.

 זן באמנות הקשת, אויגן הריגל, הוצאת דביר 1990.