חשיבותה של השטות – או למה ממש חשוב למצוא תחביבים
סדר יומנו עמוס במטלות רציניות, יעדים והישגים שכל אחד מאיתנו היה רוצה לראות עצמו משיג.
כאשר אנו נפגשים עם לקוח או עובד נרצה להשאיר חותם. הכל מתוכנן ומוקפד. אם אנחנו לא נהיה אלה ש"נותנים בראש" לעצמנו, אחרים בוודאי ידאגו לכך…
מעניין הוא שכאשר איש עסקים פותח תיק השקעות המושג: "פיזור סיכונים" מיד עולה ונעשה בר שימוש. אדם שבידו כסף נזיל לעולם לא ישקיע את כולו באפיק אחד. ככה זה.
לעומת זאת בחיינו האישיים המילים "פיזור סיכונים" לא רק שלא קופצות באינסטינקט לתודעתנו, אלא שכמעט אינן קיימות כלל.
הנטייה הרווחת היא להשקיע את עצמנו בעבודה ובמטלות ולפנות מעט מאוד זמן אם בכלל למאוויינו האישיים. אנו מנוהלים בידי מה שנדמה לנו שנכון ולא שואלים עצמנו מה נכון לנו.
כך, בחיינו האישיים וביחס הפוך להגדרה, אנחנו נוטים ל "איסוף סיכונים". כלומר, אנחנו אוספים סיכונים במקום לאסוף סיכויים והזדמנויות. פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס הנובל בספרו: " רציונליות, הוגנות, אושר", קרא לזה: חשיבה לא רציונלית.
בכדי שאדם יממש עצמו באופן מלא בחייו ידוע כי עליו להיות מאוזן בכל מישורי החיים, או למצער ש"יפזר סיכונים" או "יחלק משאבים" כך שיוכל ליהנות ולשאוב סיפוק מכל תחומי חייו.
"אשליית חוסר המאמץ כרוכה במאמץ רב",אמר הסופר מישל וולבק בספרו: "אפשרות של אי".
אפשר לפרש זאת בכל מיני מובנים אבל הדגש בעיני הוא שגם בכדי ליהנות ולשמוח צריך להשקיע. דבר ש"בא בקלות" ולא מפני שנתמזל המזל, בא כך מפני שהושקעה בו עבודה רבה.
אדם שהתקשה בתקשורת עם עובדיו ולאחר אימון מנותב מתקשר עם עובדיו טוב ובקלות, הרי זה בזכות שהתאמן והשקיע.
מנהלי ארגונים מבינים את נחיצותם של "ימי כיף", "ימי גיבוש" וכו'. אלה ידועים לכולם ומשובצים בדרך כלל בלו"ז שנתי. כלומר, בתרבות הארגונית לפחות ברמה הטכנית יש מודעות לאיזון או לפיזור הסיכונים הכרוכים בתפעול העובדים.
ברמה האישית, בכדי שתחושת המיצוי האישי תהיה מלאה, כדאי להקדיש זמן ומחשבה לשעות הפנאי אפילו להכין רשימה שבה דברים שאוהבים לעשות ולהכניס אותם ללו"ז האישי. ממש כמו המשימות האחרות.
נשמע פשוט וטריוויאלי ועם זאת המאמץ הרב הכרוך בכך משתלם.
להקדיש זמן למה שאנחנו אוהבים לעשות זה דבר עצום.
ולסיכום: כדאי לקחת את השטות ברצינות.